החלטה בתיק רת"ק 10653-12-11

1.         לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' השופט עבאס עאסי) מיום 2.11.2011. בפסק-דין זה, חויבה המבקשת לשלם למשיב סך של 5,350 ש"ח וכן הוצאות משפט בסך כולל של 2,000 ש"ח. מדובר בתביעה שהגיש המשיב על סך של 6,000 ש"ח לבית המשפט לתביעות קטנות. זאת בגין טענה לנזק גוף (פציעה ברגל) שנגרמה לו כתוצאה משבר באחד מאריחי הקרמיקה המצפים את דפנות הבריכה הנמצאת ב"חוות הנוער" בירושלים. הנתבעת בתביעה - היא המבקשת שלפניי - היא עמותה בתחום ספורט המים, אשר פועלת במספר בריכות שחיה ואשר המשיב התקשר עמה בכל הקשור בלימוד שחייה. אין חולק, שהנזק הנטען אירע למשיב במהלכו של שיעור שחייה מטעם המבקשת.

2.         לאחר שעיינתי בחומר שלפניי על נספחיו וכן בטענות הצדדים (לרבות אלו שנשמעו לפניי בדיון שהתקיים ביום 8.2.2012 - שיוחד לניסיון להביא את הצדדים לידי הסדר בתיק), מסקנתי היא כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

3.         אכן, בפי המבקשת הייתה טענה עוד מתחילתו של ההליך, כי הנתבע הרלבנטי בתביעתו של המשיב אינו המבקשת אלא "חוות הנוער" עצמה - אם כבעלת הבריכה אם כמפעילה שלה וכך עלה גם מגוף כתב התביעה, להבדיל מכותרתו. עניין זה של יריבות בין הצדדים, עמד גם במוקד בקשת רשות ערעור קודמת בבית-משפט זה (רת"ק 35426-04-11), שהתבררה לפני כב' השופטת נ' בן-אור. בסופה, הוחלט להחזיר את העניין לבית-משפט קמא, תוך ביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד בהיעדר הגנה. זאת, בין היתר, לשם "בירור וטיעון מלא מטעם הצדדים" בעניין היריבות. אלא שבית-משפט השלום נתן דעתו לעניין זה בפסק-דינו וקבע שעל המבקשת מוטלת חובת זהירות מושגית וקונקרטית "בתור שוכרת ומפעילה של הבריכה" וכלפי התובע (המשיב) "אשר השתתף בקורס שחייה מטעם הנתבעת עצמה". בהמשך לכך גם קבע בית המשפט, כי מדובר בהתרשלות של המשיבה "כמי שמחזיקה ומפעילה את הבריכה". בית-משפט קמא הוסיף וקבע, שטענות המבקשת לעניין בעלות "חוות הנוער" בבריכה - אין בהן כדי לפטור את המבקשת מאחריותה שלה וכן שהמבקשת לא הציגה את הסכם ההתקשרות עם "חוות הנוער", באופן שיכול היה לשפוך אור על היקף האחריות המוטלת על כל צד. צוין עוד, שהמבקשת יכולה הייתה לשלוח הודעת צד ג' נגד "חוות הנוער הציוני", אלא שהיא לא עשתה כן. אוסיף ואציין, כי עניין זה של היריבות נקבע לאחר שהתיק הוחזר מבית-משפט זה לבית-משפט לתביעות קטנות לעניין זה בין היתר.

4.         לא מצאתי אפוא עילה להתערבות במסקנתו של בית-משפט קמא בנושא זה על דרך של מתן רשות ערעור, מסקנה המבוססת במידה רבה על כך שהנתבעת, הטוענת להיעדר יריבות חרף העובדה שהמדובר במי שנפצע במהלך הפעלת הבריכה בין היתר על-ידה, לא המציאה כאמור את ההסכם ולא שלחה הודעת צד ג' ל"חוות הנוער". בבקשת רשות הערעור נטען אמנם שהמבקשת אינה מפעילה של הבריכה וכי מכוח תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבריכות שחיה), תשנ"ד-1994, האחריות לתחזוקה היא על הבעלים או על המפעיל. אלא שעניין זה התעורר גם הוא בבית המשפט לתביעות קטנות. בדיון אמרה נציגת המבקשת (פרוטוקול מיום 31.10.2011, עמ' 7), בתשובה לשאלה אם המבקשת היא המפעילה הבלעדית של הבריכה: "לא. אנו שוכרים אותה" (שורה 7-6). בהמשך אף ציינה: "אנו אף פעם לא בלעדיים" (שורה 9). לשון אחר, כעולה מפרוטוקול הדיון, המבקשת לא טענה שהיא לא מפעילה - אלא שהיא לא מפעילה בלעדית, וזאת על כל המשתמע מכך לעניין טענתה, בכל הקשור להיעדר יריבות. לא מצאתי גם שהטענה שבאה לפניי לעניין התקנות שנזכרו - להבדיל מהשאלה אם המדובר במפעיל אם לאו - נטענה בבית משפט קמא.

5.         לא מצאתי גם עילה למתן רשות ערעור, בכל הקשור בקביעה כי המבקשת התרשלה. אמת המידה לעניין זה אינה השאלה העובדתית, אם נציגים מטעמה של המבקשת מצאו או לא מצאו את השבר בקרמיקה; אלא השאלה הנורמטיבית היא, אם היה בכך הפרה של סטנדרט זהירות סביר. בעניין זה, שבה המבקשת על טענתה כי הדבר מצוי באחריות אנשי האחזקה של הבריכה ויש צורך בהוצאת המים לשם כך; אלא שעניין זה חוזר לכך שהמבקשת לא צירפה את הסכם ההתקשרות שלה עם "חוות הנוער" ולא הכחישה את היותה מפעילה (לא בלעדית) של הבריכה.

6.         טענה נוספת של המבקשת לפניי הייתה, ששגה בית-משפט קמא בכך שלא העביר את הדיון לבית-משפט השלום. המבקשת טענה בעניין זה, שבכך סוכלה יכולתה לשלוח הודעת צד ג' נגד הבעלים של הבריכה וכן שהיה מקום להורות כן מפאת השאלות המשפטיות המורכבות של ההליך. מבלי צורך להכריע בשאלה אם יכולה הייתה המבקשת להגיש הודעת צד ג' במסגרת תובענה לבית-משפט לתביעות קטנות (וראו, סעיף 5ג לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976; וכן למשל ת"ק (פתח-תקווה) 2562/06 שאול אהרון נ' סקאל דיוטי פרי בע"מ (10.12.2006)), הרי שעיון בבקשה שהגישה המבקשת עצמה להעברת הדיון לבית-משפט השלום מגלה, שהמבקשת לא ביקשה העברה זו בשל רצון להגיש הודעה לצד ג' אלא נוכח השאלות המשפטיות המתעוררות. זאת ועוד, בהחלטת בית-משפט קמא מיום 9.10.2011, בה דחה את הבקשה להעביר את ההליך לבית-משפט השלום, ציין בית-משפט קמא שעומדת לרשותה של המבקשת האפשרות להגיש הודעה לצד ג' "גם במסגרת הליך זה בבית המשפט  [ל]תביעות קטנות". אלא שחרף החלטה זו של בית המשפט לתביעות קטנות עצמו, לא הוגשה הודעה לצד ג'. משכך, קיים קושי בטענה הבאה בבקשת רשות הערעור בעניין זה, ומכל מקום - המשמעות היא, כי אין מקום למתן רשות ערעור לבית-משפט זה על עצם ההחלטה שלא להעביר את הדיון לבית-משפט השלום.

7.         נותרה טענת המבקשת לעניין שיעור הפיצויים שבו היא חויבה. אכן, סכום הפיצויים שקבע בית-משפט קמא ביחס לתשתית הראייתית שהובאה לפניו, ובייחוד נוכח הטענות נגד חוות-דעתו של הרופא הכירורג, נקבע על הצד הגבוה. הדברים עולים גם מהחלטתה של כב' השופטת נ' בן-אור הנזכרת לעיל, בגלגול הקודם של ההליך בבקשת רשות ערעור בבית-משפט זה. יחד עם זאת, כבר נקבע בפסיקה שמתן רשות ערעור על פסקי-דין של בית המשפט לתביעות קטנות - הוא מצומצם (ראו, בר"ע 375/08 ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נ' קורח מאיר (3.4.2008)). בית המשפט לתביעות קטנות הפחית מסכום הפיצוי שנקבע בפסק הדין המקורי שניתן בהיעדר הגנה והמרכיב העיקרי של הנזק שפסק הוא סך של 4,000 ש"ח בגין כאב וסבל. נוכח השיעור הנומינלי של הסכום שנפסק; שיקול הדעת של הערכאה המבררת בנדון ואמת המידה המצמצמת למתן רשות ערעור על כך - מסקנתי היא, שאין מקום ליתן רשות ערעור, אף לא לעניין זה.

8.         התוצאה היא אפוא, כי בשל מכלול הטעמים שלעיל - דין בקשת רשות הערעור להידחות, וכך אני מורה. בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום לעשיית צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. עירבון בהליך זה - ככל הופקד - יושב למבקשת באמצעות בא-כוחה.

המזכירות תשלח החלטה זו לב"כ הצדדים, באמצעות הפקסימיליה.

ניתנה היום, כא' בשבט תשע"ב, 14 בפברואר 2012, בהעדר הצדדים.